הורים רבים מתלבטים בשאלה: מהו הגבול שבין מתן אהבה ותשומת לב לבין פינוק והגנת יתר? "אבא, קח אותי על הידיים, אין לי כוח ללכת ברגל" מתחנן, תובע ילדנו, שכבר שכח מזמן מתי למד ללכת."אימא, אין לי חשק לסדר את החדר, אני ממהרת לחברה, "מבשרת לנו הבת ומשאירה מאחוריה אנדרלמוסיה שלמה. דוגמאות – לא חסרות. עד כמה לוותר? להתחשב? לעשות במקומם? להעלים עין ולפנק?
יחס חם של הורה לילדו, שאינו מותנה בהתנהגותו או בהישגיו של הילד, בונה ביטחון עצמי ודימוי עצמי חיובי אצל הילד. פינוק כחלק מביטוי אהבה ואכפתיות של ההורה לילד הוא רצוי ואף הכרחי. ייזכר כל הורה בביטויי "הפינוק" של הוריו ויזכור עד כמה הפינוק מקל, מנעים ועוזר. הפינוק הוא יחס נכון כל עוד הכיוון הכללי של התייחסות ההורה לילדו הוא מתן עצמאות.
הגדרת פינוק: לעשות למען הילד כל דבר אפשרי, להתאים אליו את החיים, לדאוג לשביעות רצונו בכל עת. הפינוק מדגיש את מרכזיות הילד.
כשהפינוק נעשה דפוס קבוע בין ההורה לילד וניתן במינונים גדולים מדי, הוא הופך להיות הגנת יתר.
הגנת יתר: משמעה שההורה מגן על הילד מפני כל קושי, כל מצוקה, כל אמת קשה ולא נוחה. הגנת היתר מדגישה חוסר יכולת, קטנות ואי מסוגלות להתמודד עם החיים.
כאשר אנו מפנקים ילד איננו תובעים ממנו להתמודד עם קשיים, להתאמץ,להשקיע אנרגיה ולהיות אחראי למעשיו. אנו עושים דברים במקומו, מוותרים לו, מרחמים עליו, מונעים ממנו בכל מחיר התנסויות שעלולות להיות מכאיבות או מתסכלות – " עוטפים אותו בצמר גפן". התוצאה היא שאנו מובילים אותו אל הבגרות כשהוא בלתי מנוסה, תלותי, אינו עצמאי, אינו מסוגל להתמודד עם קשיים בקיצור- בלתי מוכן.
אנו חייבים לשחרר את הילדים מאהבה החונקת והגנת היתר. ללמוד לסמוך על היכולות הטמונות בכל ילד ובכך ללמדו לסמוך על עצמו. חשוב לפעול בהדרגה ובעקביות. רק כשההורה מבין שהוא פוגע בזכות של ילדו להיות מאושר בבחירותיו ובהחלטותיו וביכולת לקחת אחריות ולהיות עצמאי רק אז אפשר לעלות על דרך של שיתוף, קבלה והדדיות. הילד זקוק לתשומת לב, הדרכה, עידוד, ואמון בכוחו להיות עצמאי – לנסות ולהצליח. לסיכום, עלינו לזכור, כי צער כאב כשלון ותסכול הם רק חלק מקשת החוויות האנושיות בעולם בו אנו חיים ויש להתייחס עליהן כחוויות מעצבות ומעצימות.
